פרק ט

פסיקה על פירות

פסיקה על פירות היא תשלום מוקדם על פירות שעדיין אינם אצל המוכר ושאספקתם תהיה זמן מה בעתיד. עניין זה עולה במקביל בשתי סוגיות. האחת, במסגרת הדיון בדין "אמנה בדמים" (ר' להלן), ובהמשך בעקבות משנה מפורשת. לצורך הצגת המקורות, נביא ראשית את סוגיית "אמנה בדמים"-

בגמרא (סג.)-

רב אמר: עושין אמנה בפירות, ואין עושין אמנה בדמים. ורבי ינאי אמר: מה לי הן, ומה לי דמיהן.

עשיית אמנה בפירות הכוונה לקניית פירות בתשלום מראש כאשר הפירות, שכבר נמצאים בעת התשלום אצל המוכר^[106], מסופקים לקונה זמן ידוע לאחר מכן. בהיעדר משיכה, הקניין עדיין לא חל פורמלית, ולכן העיסקה מוגדרת כ"אמנה" על שם האמון שהקונה נותן במוכר. החשש מצד ריבית הוא למקרה בו בעת האספקה הפירות שווים יותר מאשר בשעת התשלום, ואז מקבל הקונה יותר ממה שנתן. עדיין, במקרה בו בסופו של דבר מסופקים פירות מודים כולם שהדבר מותר. לעומת זה, במקרה בו בעל הפירות אינו רוצה מכל סיבה שהיא לספק פירות ומוכן לתת לקונה כסף בו יוכל לקנות פירות אחרים כאלה ("אמנה בדמים"), אם התייקרו הפירות כך שנמצא עתה שבעל הפירות נותן יותר כסף ממה שקיבל, בזה נחלקו האמוראים. רב אומר שהדבר אסור, שכיוון שנתן הקונה כסף והוחזר לו סכום גדול יותר, דומה הדבר לריבית. לעומתו, רבי ינאי אומר ש"מה לי הן (=הפירות), מה לי דמיהן (=תמורתם הכספית)", כלומר, כיוון שמותר לו לבעל הפירות לתת את הפירות, אעפ"י שהם עולים עתה יותר ממה שקיבל תמורתם, כך מותר לו לתת את דמיהם.

רבינו שמואל (מובא בתוס' סג. ד"ה "דאמר") מבאר שרבי ינאי אינו מתכוון לדמים ממש, אלא הוא מתיר רק לתת פירות שונים מאלה שסוכם עליהם מראש, השווים אותו ערך. לעומתו ר"ת (שם) מסביר שר' ינאי מתיר לתת גם דמים ממש.

בהמשך לומד רבא מדברי רבי ינאי-

אמר רבא: השתא דאמר רבי ינאי: מה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן, מה לי דמיהן ומה לי הן - נמי אמרינן, ופוסקין על שער שבשוק, ואף על פי שאין לו.

כלומר, רבי ינאי עצמו דיבר על תשלום מוקדם על פירות שכבר נמצאים אצל המוכר. רבא מסיק מדבריו, שאם יצא כבר השער, כלומר, יש מחיר מוגדר לפירות, מותר לתת מעות על פירות אעפ"י שהם אינם אצל המוכר, ואין חוששים שאם יביא לו אח"כ פירות, לאחר שהתייקרו (או את דמיהם), יהיה הדבר דומה לריבית. הדבר מותר משום שהמעות שיש עתה ביד המוכר שקולים לפירות, כיוון שהשער יצא והוא יכול להמירם לפירות (רש"י).

בהמשך, מסבירים האמוראים מדוע מותר לפסוק על שער שבשוק אעפ"י שאין הפירות אצל המוכר בשעת הפסיקה-

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: מאי טעמא אמרו רבנן פוסקין על שער שבשוק ואף על פי שאין לו? –

דאמר ליה: שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי, מאי אהנית לי? אי הוו לי זוזי בידי הוה מזבנינא בהיני ובשילי בזולא.

כלומר, בסופו של דבר הקונה לא מקבל דבר מהמוכר, שכן כאשר כבר יצא השער, יכול היה הקונה, במקום לתת את המעות למוכר, לקנות בעצמו את הפירות ולשומרם בביתו^[107].

ממשיכה הגמרא-

אמר ליה אדא בר אבא לרבא: והא בעי למיתב זוזי לספסירא!

אמר ליה: דקא יהיב ליה נמי.

רב אשי אמר: זוזי דאינשי אינהו עבדי ליה ספסירותיה.

אדא בר אבא מעיר, שהמוכר דווקא מועיל במשהו לקונה שפסק עמו, שהרי אם היה הקונה רוכש את הפירות כעת בעצמו היה צריך לשלם שכר תיווך לספסר, המתווך בין החקלאי לבין הקונה. רבא עונה שאכן, פסיקה מותרת רק אם הקונה משלם את כל הדמים שהיה משלם לו היה קונה כעת בעצמו, כולל את דמי התיווך. לעומתו רב אשי אומר שכל המחפש לקנות בסכום כסף גדול, אינו צריך מתווך והמוכרים הפוטנציאלים ינהו אחריו גם כך.

כאמור, ההלכה המתירה פסיקה אם יצא השער, נלמדת בהמשך (עב:) גם ממשנה מפורשת-

אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער - פוסקין, ואף על פי שאין לזה יש לזה^[108].

הראשונים מתייחסים לשאלה מה מלמדנו רבא בסוגיה בדף סג., כאשר הדין כבר אמור במשנה הנ"ל-

רש"י מסביר שבמשנה לא נאמר בדיוק מהו אותו השער עליו פוסקין, וניתן היה לפרש שנדרש מצאי גדול מאד של הסחורה בכדי להשיג מצב זה, ובא רבא ללמדנו שאין הדבר כך, אלא "יצא השער", הכוונה ל"שער שבשוק", כלומר, שהמחיר קבוע כך שניתן להתייחס לפירות כאל שווה כסף מלא. באופן דומה מפרש גם הרא"ש (סי' ז).

הרמב"ן מסביר שרבא מדבר על דין שונה. הקונה נותן חיטין למוכר, במקום מעות, ופוסק איתו שיספק לו יין תמורתם בזמן מאוחר יותר. ויצא השער ליין אך לא לחיטין. הדבר מותר משום ש"מה לי דמיהם, מה לי הם", ולכן כשם שמותר לפסוק כאשר הקונה נותן מעות למוכר, שזהו הדין הנלמד מהמשנה, כך מותר כאשר נותן לו שווה כסף (זאת למרות שקשה יותר למוכר למכור את החיטין ולהפוך אותם לדמים).

יצא השער

על המשנה שלעיל, המתירה לפסוק על השער מובאים דברי ר' יוחנן הנראים כהפוכים-

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: אין פוסקין על השער שבשוק.

הגמרא מנסה לברר-

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: אמר רבי יוחנן אפילו כדורמוס הזה? -

אמר ליה: לא אמר רבי יוחנן אלא בשוק של עיירות, דלא קביעי תרעייהו.

כלומר, ר' יוחנן לא התכוון לשוק גדול כמו דורמוס (שהוא איטליז גדול), אלא לשווקים קטנים של עיירות, משום שהשער בהם משתנה בתדירות גבוהה. הגמרא ממשיכה ודנה בהבנה המקורית של ר' יוחנן, לפיה אכן לא פוסקים על שער שבשוק, בכל שוק-

ולמאן דסליק אדעתין מעיקרא דאמר רבי יוחנן אפילו כדורמוס הזה, אלא מתניתין דקתני אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער - פוסקין, היכי משכחת לה? -

מתניתין בחיטי דאכלבי וארבי, דמשוך תרעיה טפי.

כלומר, לפי הבנה שאפילו שער הקבוע בכל שוק (כלומר אפילו בדורמוס) אינו נחשב "יצא השער", אזי למה מתכוונת המשנה בהיתרה? והתשובה היא שעל פי דרך זו, המשנה מדברת על מצב של "חיטי דאכלבי וארבי" (חיטים של אוצרות וספינות), בו יש שפע של תבואה, שכמותה אינה משתנה במהרה ולכן המחיר נשאר קבוע לאורך זמן.

נחלקו הראשונים בשאלה מה היחס בין דבריו של ר' יוחנן, ש"אין פוסקין על שער שבשוק", לבין דבריו של רבא שלמד (לעיל) מרבי ינאי ש"מה לי דמיהן ומה לי הן - נמי אמרינן, ופוסקין על שער שבשוק, ואף על פי שאין לו". האם דבריהם סותרים (כפי שמשמע מהפשט) או לא-

רש"י (סג: ד"ה "מה לי") כותב שרבא אומר את דבריו בכדי לשלול את ההבנה שהמשנה מדברת דוקא על "אכלבי וארבי". מכיוון שגם ר' יוחנן מסכים לכך ואומר שהמשנה מדברת על כל שוק חוץ משל עיירות, הרי שיוצא שרבא ור' יוחנן אינם חולקים זה על זה בפועל. רבא אמר שפוסקין על שער שבשוק בשוק גדול (כדורמוס), ואילו ר' יוחנן שאמר שאין פוסקין התכוון לשוק של עיירות. מדברי הרמב"ם (להלן ד') הכותב שאין פוסקין על שער של עיירות, משמע שאף הוא סובר שר' יוחנן ורבא מחזיקים באותה דעה.

התוספות (שם ד"ה "ופוסקין") אומרים שרבא בוודאי לא בא להשמיענו שפוסקים לא רק על שוק של "אכלבי וארבי", כיוון שדבר זה פשוט ואין צורך ללמדו. לכן יש לפרש שרבא מתכוון להוציא מידי ההבנה היותר אפשרית, שפוסקים רק על שער שבשוק גדול ("דורמוס"). אם כן נמצא שרבא ור' יוחנן חלוקים זה על זה. בעוד שר' יוחנן שולל את האפשרות לפסוק על שער של שוק של עיירות כיוון שהשער שם משתנה תדירות, רבא מתיר גם באופן זה. לפירוש זה מסכים גם הרא"ש (סי' ז). התוספות מסבירים את שיטת רבא בכך שלמרות שהשער יכול להשתנות במהרה בשוק של עיירות, כיוון שסוף סוף יש את הסחורה וניתן לקנותה, יש ללמוד מדברי ר' ינאי ששווה כסף הנסחר בשוק שווה לכסף לגמרי. הרא"ש מסביר גם את שיטת ר' יוחנן החולקת (לפיו) ואומר שבשוק של עיירות האפשרות לקנות את הסחורה לפני שהמחיר ישתנה אינה סבירה, ואם כן, לא היה יכול הקונה בעצמו לעשות כן, ונמצא שהמוכר מהנה אותו, וממילא לא קיים טעם ההיתר של "מאי אהנית לי".

להלכה פוסק השו"ע (קעה א) כרש"י והרמב"ם, שאין פוסקין על שער של עיירות אלא רק על שער שבמדינה, "שהוא קבוע". לעומתו מביא הרמ"א (שם) את דברי התוספות והרא"ש, שפוסקים אף על שער של עיירות, ופוסק כמותם להקל כיוון שמדובר בדין דרבנן.

פסיקה על דבר המחוסר מלאכה אצל המוכר- "יש לו"

במשנה (עב:)-

אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער - פוסקין, ואף על פי שאין לזה יש לזה.

היה הוא תחילה לקוצרים - פוסק עמו על הגדיש, ועל העביט של ענבים, ועל המעטן של זיתים, ועל הביצים של יוצר, ועל הסיד מששקעו בכבשן.

ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה, רבי יוסי אומר: אין פוסקין על הזבל אלא אם כן היתה לו זבל באשפה, וחכמים מתירים.

המשנה מציגה דוגמאות של תוצרת חקלאית או אחרת שכבר נמצאת בשלב הכנה מתקדם אצל המוכר. למשל, חיטים שכבר נקצרו והונחו בשדה (גדיש), או ענבים וזיתים שכבר נבצרו ונמסקו ומוכנים לשלב העיבוד הבא. במקרים אלה מתירה המשנה לפסוק, כך שלקונה מותר לשלם כעת ולקבל את התוצרת רק לאחר זמן כאשר העיבוד יושלם, וזאת אפילו אם לא יצא עדיין השער^[109].

בגמרא (עד.) נחלקו האמוראים בדין זה-

אמר רב: מחוסר שתים - פוסק, שלש - אינו פוסק.

ושמואל אמר: בידי אדם - אפילו מאה פוסק, בידי שמים - אפילו אחת אינו פוסק.

כלומר, לדעת רב מה שמתיר לפסוק על תוצרת בלתי גמורה הוא מספר המלאכות שנותרו עד לגמרה. אם נותרו פחות משלוש מלאכות, רואים את המוצר כמוגמר ומותר לפסוק.

לעומתו, שמואל סובר שכל עוד המלאכות שנותרו הן "בידי אדם", כלומר, הן תלויות רק ברצונו של המוכר ולא בצירוף דברים שאינם תלויים במוכר (מזג אוויר וכדומה), מותר לפסוק^[110] אפילו אם נותר מספר רב של מלאכות^{[111] [112]}.

לאחר שהגמרא מסבירה איך המקרים שבמשנה יכולים להיות מובנים בין לפי רב ובין לפי שמואל, מובאת ברייתא העוסקת בפסיקה על כלי חרס בהסתמך על ביצים של יוצר^[113] שיש עתה אצל המוכר-

תנו רבנן: אין פוסקים על הביצים של יוצר עד שיעשו, דברי רבי מאיר.

אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים - בעפר לבן, אבל בעפר שחור, כגון כפר חנניא וחברותיה, כפר שיחין וחברותיה - פוסקין, אף על פי שאין לזה יש לזה.

לדעת רבי מאיר (ובהתאמה לפשט משנתנו) צריך שהביצים יהיו אצל האומן בכי שיהיה מותר לתת כסף מוקדם על כלי החרס. רבי יוסי מעיר (ואולי חולק), שאם מדובר בכלי חרס העשויים מעפר שחור, מותר אף אם אין ביצים אצל האומן, מכיוון שאף אם אין לזה יש לזה.

בהמשך מובא שאמימר היה מקפיד לתת דמים לאומן על הכלי רק משזה הכניס כבר את העפר ליצירת הכלי, והגמרא מסבירה שמצד אחד לא היה זה עפר לבן, ולכן לא חיכה עד שיהיו כבר ביצים, אך מצד שני העפר היה יקר במקומו ולכן רק עם ההכנסה שלו גמרה דעתם של הקונה והאומן לתת כסף ולהתחייב לקנות זה מזה.

הראשונים נחלקו בהבנת היחס בין דברי ר' יוסי לבין דברי המשנה המחייבים שתהיינה ביצים מוכנות.

מרש"י משמע שאכן דברי המשנה המחייבת שהביצים תהיינה כבר מוכנות מתייחסים לעפר לבן, שכיוון שאינו מצוי, האומן מכניסו כבר בצורה של ביצים מוכנות. בעפר שחור ניתן לוותר על דרישה זו, וכמו כן העפר יכול להיות אצל מישהו אחר שאינו האומן, כיוון שהוא מצוי ביותר.

לעומת זאת, לדעת התוספות (עד.), בין בעפר לבן ובין בעפר שחור חובה שתהיינה כבר ביצים אצל היוצר, אלא שאם הביצים שכיחות, הן יכולות להיות אצל מישהו אחר ולאו דווקא אצל היוצר עצמו^[114].

בנוסף עומדים התוספות על כך שהחידוש בדברי ר' יוסי הוא שדי בכך שחומר הגלם שכיח (רוצה לומר, "יצא השער" לגבי חומר הגלם) הדבר שקול ל"יצא השער" ביחס למוצר הסופי, ואין צורך שיהיה ביד המוכר דבר.

נקודה נוספת בה נחלקו הראשונים היא האם כאשר יש למוכר תוצרת בלתי מוגמרת, נחשב הדבר כמכר במידה כזו שניתן לקבוע מחיר נמוך כפי שירצו הצדדים מבלי שהדבר יחשב כריבית (שהרי אדם רשאי למכור רכושו במחיר נמוך ככל שירצה).

רש"י (עב: ד"ה "פוסק") כותב שיכול לפסוק באיזה מחיר שרוצה. לעומתו הרא"ש (סי ס) והתוספות (סג: ד"ה "מהו") כותבים שאינו יכול לפחות מהמחיר המצוי המינימלי ("שער הלקוטות").

השו"ע (קעה ד) כותב כדברי רב, שהסחורה צריכה להיות מחוסרת לכל היותר שתי מלאכות. ולא התייחס לשאלת חופש קביעת המחיר. הגר"א (ס"ק ה) מעיר שבסתימתו מתכוון השו"ע לפסוק כרש"י מול הרא"ש והתוספות.

פסיקה תוך התבססות על "יש לו", בשעה שיש לו רק חלק מהכמות

בסוגיית הגמרא בפרק הזהב (מו.)-

הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק, ואמר לשולחני: תן לי בדינר מעות ואפרנסם, ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי. אם יש לו מעות - מותר, ואם לאו - אסור.

מדובר בבעל הבית שצריך לשלם בדחיפות לפועליו התובעים אותו שלא בביתו, ולכן מבקש מעות משולחני שבשוק ומבטיח שיחזיר לו ממה שיש כעת בביתו תמורה שהיא גבוהה יותר ממה שהוא מקבל עתה.

בהמשך מסביר רב אשי את המקרה כך-

בדמים ובפרוטטות, כיון דאית ליה - נעשה כאומר הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח.

כלומר, השולחני נתן מעות טבועות שהן כסף, ותמורת זה יקבל סחורה (פרוטות- מעות שאינן טבועות) בשווי רב יותר. כלומר, ניתן לראות זאת כקניין בו השולחני קונות במעותיו את פרוטות המתכת שבביתו של בעל הבית.

לו לא היו הפרוטות בביתו של בעל הבית היה הדבר אסור משום ריבית כיוון שיש כאן הנחה בשל תשלום מוקדם, אך אם יש לו, והסיבה של המתנת הזמן היא טכנית ("עד שיבוא בני", "עד שאמצא מפתח" או כמו כאן- עד שאגיע הביתה) נחשב הדבר כמכר ללא המתנת זמן ומותר.

מתוך שהיתר הלוואה בהמתנה טכנית (עד שיבוא בני וכו') נאמר בדין סאה בסאה (עי' בפרק הבא), מבין הרמ"א (דרכי משה, קעג ז, ובשו"ע קעג ו) שגם כאן, כמו בסאה בסאה, לא צריכה להיות כל הסחורה (דינר וטריסית) בביתו של בעל הבית, אלא די שיהיה לו חלק מזה (עי' בפרק הבא הלכה ב). הרמ"א אף מעיד על גרסה בטור המתאימה לדרך זו, וכן אף משמע מלשון הרמב"ם ("...אם היה למוכר מאותו המין כלום...").

עם זאת, מדברי התוספות והרא"ש (שם) משמע שצריך שיהיו כל דמי הדינר אצל בעה"ב. וכן פוסקים השו"ע (קעג ו, קעה ד) והגר"א.

מוכר המקבל על עצמו אחריות בשל הקדמת מעות

בגמרא (סד.)-

אמר אביי: שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה: הילך ארבעה זוזי אחביתא דחמרא, אי תקפה - ברשותך, אי יקרא אי זילא - ברשותי.

אמר ליה רב שרביא לאביי: האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא! –

אמר ליה: כיון דמקבל עליה זולא, קרוב לזה ולזה הוא.

כמה פירושים נאמרו בראשונים ביחס לדינו של אביי ולתמיהתו של רב שרביא-

הרמב"ן והרשב"א מבארים שמדובר בתשלום מראש על חבית יין, כאשר ההסכם הוא שאף שישתנה שער היין, יסופק במחיר זה יין טוב ולא יין שהחמיץ, כך שאם היין יוזל יפסיד הקונה בכך שקנה מראש, אך אם היין יחמיץ לא יפסיד. ראשונים אלה מעלים את השאלה מה ההו"א של רב שרביא שהדבר יהיה אסור? והרי בדין פסיקה המסתמכת על "יש לו" למוכר (עי' לעיל) חייב המוכר לספק בכל אופן סחורה טובה לקונה, אף אם הסחורה שהיתה בידו בעת הפסיקה (ושעל פיה הותר לפסוק), התקלקלה^[115]. הם מסבירים שכאן מדובר על חבית מסויימת עליה פסקו. כלומר, חידושו של אביי הוא שהיתר של פסיקה כשיש לו למוכר, אפילו כשהוא נעשה על סחורה ספציפית, אין הוא מהווה קניין של ממש והקונה אינו צריך לקבל בדיוק את הסחורה עליה פסקו אלא אם היא מקולקלת מקבל אחרת תמורתה.

אותה שאלה הביאה את הראב"ד (מובא בשטמ"ק) והריטב"א לפרש אחרת. להבנתם מדובר כאן במוכר שתמורת הקדמת המעות התחייב שאם יחמיץ היין, אפילו לאחר שיקח אותו הקונה אליו, יחליף אותו המוכר ביין טוב (מה שקרוי בפינו- אחריות). התוספות, המציעים גם הם פירוש זה, מסבירים שלמרות שמצד האמת אין כאן הלוואה כלל (כיוון שתמורת הדמים, היין, כבר סופקה), חשש רב שרביא שהדבר דומה לריבית כיוון שהלוקח מקבל טובת הנאה בעד ההמתנה שממתין לסחורה^[116]. אביי דוחה ומסביר שכיוון שאם הוזל היין סופג זאת בכ"ז הלוקח, אין מקום לגזור משום ריבית^[117]. מלשון הטור (קעג) נראה שאף הוא מפרש כך.

מקרה דומה (על פי הפירוש הראשון) מובא בדף עג:-

אמר ליה רבא מברניש לרב אשי:

חזי מר רבנן דקא אכלי רביתא! דיהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי לה בטבת!

אמר ליה: אינהו נמי, אחמרא קא יהבי, אחלא - לא קא יהבי.

מעיקרא דחמרא - חמרא, דחלא חלא, ההיא שעתא הוא דקמבחרי.

מסופר כאן על נוהג שנהגו בו תלמידי חכמים שבאותו הזמן- היו פוסקים על יין בתשרי, בסוף עונת הבציר, ונוטלים אותו בטבת, על פי הנלמד במשנה, שאם יש למוכר ניתן לפסוק עימו אף קודם שיצא השער. באופן טבעי, חלק מהיין יחמיץ. כלומר, לו היו קונים אותו כעת, היה הדבר כרוך בסיכון. אמנם, כיוון שנטלו אותו לאחר זמן, היו הקונים לוקחים להם רק יין טוב. רבא מברניש טוען שהדבר נוגע באיסור ריבית, כיוון שתמורת הקדמת המעות, לוקח המוכר על עצמו את סיכון ההחמצה. אמנם רב אשי מסביר שאין חשש, כיוון שמה שהחמיץ לבסוף היה אמור להחמיץ מלכתחילה^[118].

מדברי רב אשי עולה, שאם מדובר על קלקול שהתחדש רק בשעת האספקה, ולא היה בעולם כלל בשעת מתן המעות, אכן צודקים דבריו של רבא מברניש, שהאחריות שנותן המוכר תמורת הקדמת המעות נחשבת ריבית! מכאן נובעת שוב אותה השאלה הנ"ל- הרי דין מקובל הוא שהפוסק עם חבירו, מקבל סחורה טובה גם אם הסחורה שהיתה אצל המוכר בשעת הפסיקה התקלקלה. ראשונים שונים ניסו לחלק בדרכים שונות, והדברים משליכים להלכה-

רש"י מסביר שחימוץ היין הוא קילקול שכיח יחסית לקילקול בתבואה או בפירות אחרים, ולכן "שמא כולו החמיץ", כלומר, לא יכול הקונה לתלות שלמפרע יתברר שהיין שהוא נתן את דמיו עליו לא החמיץ ושל אחרים הוא שהחמיץ. בכגון דא העסקה מותרת רק אם הקלקול היה קיים בכח מלכתחילה. רק בקלקול שאינו שכיח, מותר למוכר לקבל עליו אחריות אפילו אם הקלקול התחדש רק בשעת האספקה.

התוספות (מובאים בריטב"א ואינם לפנינו) חולקים על רש"י ומחלקים בדרך אחרת- בד"כ המתנת אספקת הסחורה בהסכם פסיקה היא לטובת המוכר, המעוניין שיהיה לו כסף זמין בידו, ולכן אם בא המוכר ומתעקש לספק לפני, הרשות בידו. לעומ"ז במקרה דנן הקונים סיכמו עם המוכר שלא יוכל לספק לפני טבת, וכוונתם היתה להגן על עצמם מהחמצת היין. נמצא, שבניגוד לפסיקה רגילה כשיש לו למוכר, שהיא מעין קניין בו הקונה משאיר את המיקח אצל המוכר זמן מה, כאן המעות הינן הלוואה כי הקניין מתרחש רק בזמן האספקה. במקרה כזה, כיון שההלוואה כרוכה בטובת הנאה (זכות בחירת יין טוב) הדבר אסור אא"כ מדובר בקילקול שניתן לתלות שכבר היה מלכתחילה.

הבנה אפשרית אחרת בגמרא אפשר שהבין הרמב"ם, שכתב הלכה זו בפרק הקודם (לעיל הלכה י), ולשונו-

מותר לאדם ליתן דמי חבית של יין לחבירו ולומר לו אם החמיצה מכאן עד יום פלוני ברשותך אבל אם הוזילה או הוקירה הרי היא שלי... וכן מותר לאדם לקנות מחבירו בתשרי מאה כדין של יין בדינר ואינו נוטלן עד טבת...

מהמילה "וכן" ניתן להבין שטעם הדין זהה בשני המקרים- כיוון שהקונה קיבל עליו הזול הרי זה קרוב לזה ולזה ומותר, וטעמו של רב אשי, "אינהו נמי, אחמרא קא יהבי, אחלא - לא קא יהבי...", בא למקרה בו לא סוכם בפירוש שהקונה יטול רק את היין הטוב, ורב אשי מחדש שאף בסתמא, כן הדין, כיוון שברור שלכך התכוון הקונה מלכתחילה.

השו"ע (קעג יג) כתב שתי הלכות אלה בלשונו של הטור, ועל פי הבנת הטור, שמדובר באחריות שמקבל המוכר עליו אפילו אם הלוקח לקח כבר את היין לרשותו פוסק השו"ע שאם המוכר מקבל על עצמו גם הפסד של ירידת ערך של היין ולא רק של חימוץ, אסורה העיסקה אפילו אם הלוקח כבר נטל את היין לרשותו^[119].

תשלום מראש בזול על דבר שיהיה מוכן בעתיד

במקרה הרגיל של פסיקה, הקונה נותן כסף עבור אספקה של סחורה מסוג מסויים מבלי שיוגדרו פריטים ספציפיים. ראינו שכאשר יצא השער הדבר מותר. כמו כן גם אם עדיין לא יצא השער, אם הסחורה נמצאת אצל המוכר במצב הדורש מספר פעולות מוגבל בכדי להביא לגמר מלאכתה ניתן להתיר.

בפרק הקודם ובפרק זה מובאים כמה מצבים בהם הקונה משלם תשלום מוקדם ומוזל כאשר מחד יצא השער אך מאידך מדובר בסחורה מסויימת שבאופן כלשהו כבר נמצאת בכח, גם אם לא בפועל, אצל המוכר. כאן, העובדה ש"יצא השער" וערך הסחורה ברור היא דווקא לרועץ, מכיוון שאם המוכר נותן הנחה לקונה על הקדמת המעות, הנחה זו ברורה ומובהקת כאשר משווים את המחיר שסוכם למחיר השוק. כמו כן, כיוון שמדובר על סחורה מסויימת שעדיין אינה בנמצא אצל המוכר, המוכר אינו יכול להשיגה כעת, והמתנת הזמן היא חלק מהותי מהעיסקה. עם זאת, קיימים אופנים שונים בהם הדבר מותר. להלן נביא את המקרים השונים, הפזורים בכמה סוגיות, ואת דברי הראשונים בהבנתם ובהסבר היחס שביניהם.

בגמרא (עג.)-

פרדיסא, רב אסר ושמואל שרי.

רב אסר, כיון דלקמיה שויא טפי - מתחזי כי אגר נטר ליה.

ושמואל שרי, כיון דהוי ביה תיוהא - לא מיחזי כי אגר נטר ליה.

אמר רב שימי בר חייא: ומודי רב בתורי, דנפיש פסידייהו^[120].

רש"י מסביר שנחלקו רב ושמואל האם ניתן לקנות מראש (בתעריף זול מהתעריף של יין גמור) את היין שיופק מענבי הכרם בעוד הענבים בוסר. רב אוסר, מכיוון שההנחה שמקבל הקונה היא בגלל הקדמת מעותיו, ונמצא שהיא נראית כשכר המתנת מעות. לעומתו, שמואל מתיר, משום שהתשלום המוקדם מעורב בלקיחת סיכון, שאם ימצא קילקול ביין, מבחינת כמותו או איכותו, חייב הקונה לקבלו בכל אופן, ונמצא שהמחיר הזול מגלם בתוכו גם את אלמנט הסיכון ואינו נובע רק מהקדמת המעות.

בסוגיה אחרת (סד.) מובא בשם רב כהנא דין שלימד רב-

אמר רב כהנא: הוה יתיבנא בשילהי פרקי דרב, ושמעית דקאמר קרי קרי, ולא ידענא מאי קאמר.

בתר דקם רב, אמרי להו: מאי קרי קרי דקאמר רב? אמרו לי: הכי קאמר רב-

האי מאן דיהיב זוזי לגינאה אקרי, וקא אזלי עשרה קרי בני זרתא. ואמר ליה: יהבינא לך בני גרמידא, איתנהו - שרי, ליתנהו - אסור. - פשיטא! - מהו דתימא: כיון דממילא קא רבו - שפיר דמי, קא משמע לן.

רב לימד שגנן המגדל דלועים, שעתה הם עדיין קטנים, והגנן חפץ למכור אותם במחירם הנוכחי, ולהשאירם בגינה עד שיגדלו עוד הרבה ואז יתנם ללוקח, אינו רשאי לעשות כן, אף על פי שהדלועים ממשיכים לגדול מאליהם ואין לו שום הוצאה בדבר. טעמו של רב הוא משום שנראה הדבר כאילו מוכר לו במחיר זול בגלל הקדמת המעות. הגמרא מעירה שהדברים עולים בקנה אחד עם ברייתא-

כי האי תנא, דתניא:

ההולך לחלוב את עזיו ולגזוז את רחליו ולרדות את כוורתו, מצאו חבירו ואמר לו: מה שעזי חולבות מכור לך, מה שרחלי גוזזות מכור לך, מה שכוורתי רודה מכור לך - מותר.

אבל אם אמר לו: מה שעזי חולבות כך וכך מכור לך, מה שרחלי גוזזות כך וכך מכור לך, מה שכוורתי רודה כך וכך מכור לך - אסור^[121].

ואף על גב דממילא קא רבו, כיון דליתנהו בההיא שעתא - אסור.

הברייתא עוסקת באדם שיש לו עיזים המוכר מראש את החלב שעדיין לא חלב מהן, בתעריף מופחת. הברייתא מתירה לעשות זאת רק אם סוכם על תשלום גלובלי, כלומר, שעל כל החלב שיחלוב בפעם הזו, אם הרבה אם מעט, ישלם סכום מוסכם, שכן עיסקה כזו מלווה בסיכון ולכן הרווח האפשרי של הקונה אינו מתפרש כשכר המתנת מעות^[122] (רש"י). לעומת זאת, אם הסיכום הוא על תעריף לכמות נתונה (כך וכך לליטר), הדבר אסור, משום שהקונה אינו לוקח על עצמו שום סיכון ומשלם פחות על הקדמת תשלום, ולכן הדבר דומה לריבית. הגמרא משווה את מכירת הדלועים לקנית של חלב באופן האסור- בשני המקרים, למרות ש"ממילא קא רבו", ואין הפסד למוכר בהמתנת הזמן, הדבר אסור.

בהמשך מובאים דברי רבא, החולק על רב ואומר שאין הדברים זהים. מכירת הדלועים יכולה להיות מותרת ואין הדבר סותר את הברייתא-

איכא דאמרי אמר רבא: כיון דממילא קא רבו - שפיר דמי. –

והתניא: כך וכך אסור! –

התם לאו מיניה קא רבו, דשקלי ליה להאי ואתי אחרינא בדוכתיה.

הכא - מיניה קא רבו, דכי שקלי ליה להאי לא אתי אחרינא בדוכתיה.

כלומר, הדלועים "מיניה קא רבו", כלומר, גדילתם היא מתוך מה שהיה שם קודם, ולראיה, אם יטלו את הקטנים, לא יצמחו אחרים במקומם, ונמצא שמה שמקבל הקונה לאחר זמן הוא מה שקנה לפני כן, אלא שגדל בינתיים. לעומת זה, החלב שנמכר בהקדמת מעות לפני שנחלב לא באמת נחשב כקיים כבר עכשיו, כי העז מייצרת את החלב, והראיה, שאם חולבים את העז בא חלב אחר. וממילא החלב שמקבל הקונה אינו במובהק החלב שהיה בעטיני העז בעת התשלום.

עוד בסוגיה בדף עג.-

אמר להו שמואל להנהו דשבשי שבשא:

הפוכו בארעא, כי היכי דקני לכו גופא דארעא. ואי לא - הויא לכו כהלואה, ואסור.

רש"י פירש שמדובר באריסים הלווים גרעינים בכדי לזרוע ומשלמים תבואה חדשה לאחר הקציר. מחשש שמא ישלמו יותר ממה שקבלו, הורה שמואל שהמלווים יעדרו קצת בקרקע כדי שיראה הדבר שהזרעים אינם הלוואה אלא השקעה בקרקע של עצמם, וההחזר הוא חלק מהסכם האריסות. ראשונים אחרים פירשו שמדובר על הקונה זמורות הכרם, שנוהגים למוכרם לאחר הבציר כשהם יבשים, והקונה נותן עליהם מראש כסף^[123] ומקבל מחיר זול. וכדי שלא יראה הדבר כהלוואה, צריך הקונה להפוך בקרקע מעט, שיחשב כקונה^[124]. העיקרון בשני הפירושים זהה- העיסוק בקרקע נועד בכדי לתת לעיסקה אופי של קניין.

רוב הראשונים הכריעו לפסוק כרבא לגבי הדלועים להתיר, כרב לגבי פרדיסא לאסור וכפשט הברייתא לעניין חליבת עיזים, שקניה גלובלית מותרת. בעקבות כך הוצעו הסברים שונים לגבי ההבדלים בין ההיתר בחלב העיזים ובדלועים מול האיסור בפרדיסא.

התוספות (סד. ד"ה "מה שעזי") הסבירו שבפרדיסא מדובר על הוזלה משמעותית בגלל הזמן הארוך העובר בין הקניה לבין קבלת הפירות ולכן החמיר בזה רב יותר מאשר בקנין גלובלי של חלב העיזים בו הזמן קצר והתוספת קטנה.

הרמב"ן הסביר שבפרדיסא לא מדובר בקניין גלובלי, ובאמת הקונה פירות כל הפרדס מראש אם הרבה אם מעט, מותר גם לרב, כמו בחלב העיזים.

הריטב"א בתירוצו הראשון מעמיד את המקרה של פרדיסא בכך שאם לא יהיו פירות כלל, יוחזר הכסף, ובמקרה של החליבה קיבל הקונה על עצמו לשלם אפילו לא יהיה חלב. לכן רב אוסר בראשון ומתיר בשני. בתירוץ נוסף מציע הריטב"א שההבדל בין המקרים נובע ממידת הקיום של התוצר כעת. החלב כבר קיים אך עוד לא בפועל, ולכן מותר רק בקניה גלובלית, אך בפרדיסא, הפירות עדיין כלל אינם בעולם (או מכל מקום דורשים עוד עבודה מבעל הפרדס- מגיד משנה) ולכן אוסר רב בין בקניה גלובלית ובין לפי כמות.

הנימוקי יוסף (מג: ד"ה "ותו") מציע הסבר דומה להבדל בין דלועים לבין פרדיסא- בניגוד לדלועים שכבר קיימים בשעת התשלום במצב שמאפשר איסוף והחקלאי אינו צריך להשקיע בהם עוד בכדי שיגדלו, פירות הפרדס עדיין אינם, ודורשים עוד השקעה מצד החקלאי. לכן תשלום מוקדם עליהם דומה לריבית ולא לקניין.

עוד התייחסו הראשונים להבדל בין משכנתא דסורא שהותרה לבין פרדיסא. משכנתא דסורא היא מצב בו אדם מלווה כסף לחבירו ובשכר זה יושב בשדה הלווה מספר שנים ואוכל פירותיה ובתום הזמן הקצוב החוב בטל. כלומר, ה"לווה" בעצם קונה פירות שדה לכמה שנים אם הרבה אם מעט, והוא עושה זאת בדמים פחותים מהשווי האמיתי. לפיכך מדוע רב אוסר פרדיסא?

התוספות (שם) מסבירים שבמשכנתא דסורא המלווה קונה את הקרקע לפירותיה לכך וכך שנים, ולכן יכול להשתמש בה גם להעמיד בהמתו ולצרכים אחרים. לעומ"ז בפרדיסא אין לקונה שום שייכות בקרקע אלא רק בפירותיה לאחר שיאספו. הבדל זה בא לידי ביטוי גם בכך שבמשכנתא דסורא המלווה הוא שעובד ומשקיע בשדה, משא"כ בפרדיסא, שם הקונה מקבל רק את הפירות^[125].

מכל ההסברים נמצאנו למדים שקיימים כמה עקרונות שיכולים לאפשר תשלום מוקדם מוזל על מכר שעדיין אינו מוכן-

לקיחת סיכון- ככל שהקונה לוקח על עצמו סיכון בכך שאינו יודע עדיין מה הכמות שתעלה בידו או שאף לוקח על עצמו פגעים אפשריים, הדבר דומה יותר ללקיחת בעלות על הסחורה. כמו כן ניתן לשייך את ההוזלה לסיכון ולא להקדמת המעות.

ממשות הסחורה בזמן הקניין- ככל שהסחורה כבר יותר בנמצא, דומה הדבר יותר לקניין, ובפרט במקום בו אין המוכר צריך לטרוח בה יותר.

קניין של אמצעי הייצור- כאשר הקניין הוא על אמצעי הייצור, הנקנה לפירותיו (עצים לזמורותיהם, שדה לפירותיו במשכנתא דסורא) הדבר מחיל קניין גמור מעכשיו ואין כאן ריבית.

הדומיננטיות בעיסקה של הקדמת המעות וההוזלה- אם ההקדמה היא בכמה ימים וההוזלה אינה משמעותית, יש אולי יותר מקום להקל.

השו"ע (קעג ח) פוסק כרבא, להתיר תשלום מוקדם על דלועים כשהם קטנים, ובסעיף ט כותב את דברי הברייתא להתיר מכירה מוקדמם של חלב לפני שנחלב או של דבש לפני שנרדה רק אם המכירה גלובלית, כך שלא ידוע מה תהיה הכמות. בהלכה י פוסק השו"ע כדברי רב לאסור מכירת פירות הפרדס בזול לפני גמר הבשלתם ואינו מחלק בין מכירה גלובלית למכירה לפי כמות. עוד הוא פוסק שבעסקאות דומות בהן ההפסד מצוי כגון תשלום על בהמה לפני שגדלה, הדבר מותר (כר"ח, עי' הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.). הרמ"א מביא את דברי הנימוקי יוסף לחלק בין דלועים לבין פרי הפרדס לפי מידת הגמר בשעת המכירה. בסעיף יא מביא השו"ע את לשון הרמב"ם לגבי קניין הזמורות המותר ע"י היפוך בהם, כך שיחשב הקונה כקונה אילן לזמורותיו.

כמה שערים לאותה סחורה

הגמרא (עב:) מביאה ברייתא המרחיבה בדין המשנה-

תנו רבנן: אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער פוסקין, אף על פי שאין לזה יש לזה.

היו חדשות מארבע וישנות משלש - אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן.

היו לקוטות מארבע, ולכל אדם משלש - אין פוסקין עד שיצא השער ללוקט ולמוכר.

שני מצבים מתוארים בברייתא. בראשון, כבר התפרסם מחיר לחיטין חדשות ולחיטין ישנות, ומשום שהישנות טובות יותר מחירן גבוה יותר ואפשר לקנות רק שלוש מידות מהן במחיר המאפשר קניה של ארבע מידות מהחדשות. באופן דומה, במצב השני נקבע מחיר לתבואה רגילה ומחיר זול יותר לתבואה שלוקטה ע"י עניים בשדה, משום שהיא מורכבת ממיני דגן שונים (רש"י).

הראשונים נחלקו בהבנת הברייתא במקרה הראשון-

רש"י גורס "היו חדשות מארבע וישנות משלש - אין פוסקין לחדשות עד שיצא השער לחדש ולישן" ומסביר שהפוסק לחדשות כאשר יש הבדל בשער, משלם מחיר זול עבור סחורה יקרה, כיוון שבפועל יקבל את החיטים לאחר שיתייבשו כל צרכם, ונמצא שהוא מקבל ישנות במחיר נמוך של חדשות עבור הקדמת מעות. לפי דבריו, אין מניעה לפסוק על ישנות במחיר של ישנות.

לעומתו, ראשונים אחרים ובתוכם הרי"ף והרמב"ם גורסים כפי שלפנינו ומסבירים שהעובדה שיש שער אחר לישן ולחדש אומרת שרק עתה נכנסה הסחורה החדשה לשוק ולכן השער עדיין אינו קבוע דיו. מתוך כך אין פוסקין עד שיצא אותו השער לישן ולחדש.

פירוש אחר מפרש הראב"ד (מובא בשטמ"ק) המסביר בפשטות שאין לפסוק לסוג חיטים אחד על פי שער של סוג אחר, אעפ"י ששניהם מיני חיטים הם. כך בחדשות וישנות וכך גם בתבואה מלוקטת מול תבואה של החקלאי.

הגמרא דנה במקרה השני שבברייתא-

אמר רב נחמן: פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות.

אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי שנא לוקט - דאי לית ליה יזיף מלקוט חבריה, בעל הבית נמי יזיף מלקוט! - אמר ליה: בעל הבית זילא ביה מילתא למיזף מלקוט. איבעית אימא: מאן דיהיב זוזי לבעל הבית - אפירי שפירי יהיב.

רב נחמן אומר שאם מוגדר שהתבואה שפוסקים עליה היא תבואה מלוקטת ויצא השער לתבואה שכזאת, מותר לפסוק עליה לפי שער זה, ובלבד שיפסוק עם מלקט ולא עם חקלאי.

רבא שואל מדוע מותר לפסוק על תבואה מלוקטת דווקא עם מלקט ולא עם חקלאי, ושתי תשובות נענות-

האחת, שלקטן, אם אין לו תבואה מלוקטת בשעת הפירעון, לווה מחבירו הלקטן, משא"כ בעל הבית המתבייש ללוות מלקטן.

השניה היא שאדם הפוסק עם חקלאי (בעל הבית) על אף שהוא מבקש תבואה מלוקטת, הוא בעצם מצפה לתבואה מתוקנת, ואם כן נמצא שפסק עימו בזול בשכר המתנת המעות.

מהתשובה הראשונה משתמעת הבחנה מעניינת. על פי רבא, ההיתר לפסוק אעפ"י שאין למוכר נובע מכך שהמוכר יכול ללוות מחבירו תבואה, כיוון שהיא מצויה. כלומר, יכול להיות שאת המעות הראשונות שקיבל המוכר מהקונה הוציא על דברים אחרים, ובינתיים התייקר השער, אך כיוון שמכל מקום התבואה ממין זה זמינה ללוותה מצד שלישי, נמצא שכאילו היא תחת יד המוכר כבר בשעת הפסיקה, והרי זה כמכר^[126]. הראב"ד (בשטמ"ק) מעיר שטעם זה שונה מהטעם המפורש בסוגיית הגמרא (סג.) קרי, "מאי אהנית לי"^[127].

השו"ע (קעה ב) פסק כרמב"ם שאם יש שער שונה לישן ולחדש אין פוסקים אפילו על החדש, ובהמשך (שם ג) פסק כדברי רב נחמן, שמותר לפסוק עם לוקט כשער הלקט.

פוסק כשער הגבוה

המוטיבציה העיקרית של הפוסק על פירות נובעת מהנחתו שמחיר הפירות יאמיר בהמשך, ובכך שהוא פוסק עם מוכר כעת, הוא "משריין" מחיר זול של עכשיו, ומגן על עצמו מעליית מחירים שתהיה בשעה שיזדקק לפירות.

מכאן עולה השאלה מה הדין כאשר מחיר הפירות, בניגוד להשערה, ירד ולא עלה. במקרה זה יש לקונה אינטרס לבט את ההסכם שלו עם המוכר ולקנות בעצמו בשוק במחיר זול יותר.

המשנה (עב:) מתייחסת למצב זה-

ופוסק עמו בשער הגבוה,

רבי יהודה אומר: אף על פי שלא פסק עמו בשער הגבוה - יכול לומר: תן לי כזה או תן לי את מעותי.

על פי דעת סתם המשנה, אם לא צויין הדבר בפירוש, הקונה מחוייב לקנות במחיר שסוכם, אפילו אם מחיר השוק כעת זול יותר^[128]. רבי יהודה חולק ואומר שאפילו אם הדבר לא צויין בפירוש, ביד הקונה לתבוע שהמכר יינתן לו במחיר הנמוך שכעת או שיקבל את מעותיו בחזרה^[129].

בהמשך (עד:) מסופר על אדם שנתן כסף מראש בכדי לקנות נדוניה לחתונתו בשליחות חותנו. בזמן האספקה הוזלה הסחורה האמורה ולכן הקונה ביקש לחזור בו ולקנות את הסחורה בעצמו בסכום זול יותר מזה ששילם כשפסק. רב פפא פסק, כשיטת תנא קמא במשנה, שיש רשות ביד הקונה לחזור בו רק אם צויין מראש שהפסיקה היא כפי "השער הגבוה". אם הדבר צויין במפורש, יכול הקונה לחזור בו ולקבל את מעותיו מבלי שיספוג קיללת "מי שפרע", אך אם לא ציינו זאת בפירוש, אעפ"י שהמוכר יכול לחזור בו עדיין^[130], חלה עליו קיללת "מי שפרע".

בהמשך דנים עוד האמוראים בפסקו של רב פפא-

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ותיפוק ליה דשליח שוייה מעיקרא! –

אמר ליה: בתגרא דזבין ומזבין

כלומר, גם אם על פי עיקר הדין חייב הקונה שחזר בו קיללת "מי שפרע", במקרה דנן כיוון שהקונה היה שליח של חותנו, הרי הוא חוזר בו מבלי שאף אחד יקבל "מי שפרע". החותן לא מקבל משום שהשליח פשע בשליחותו, שהיה אמור לציין שהוא פוסק על פי השער הגבוה. השליח עצמו גם כן אינו מקבל מי שפרע משום שלא הוא חזר בו^[131] אלא משלחו. בהתאמה, מעמיד רב אשי שאין מדובר על שליח, אלא הקונה קנה לעצמו ורצה אח"כ למכור לחותנו.

הרמב"ם פוסק כשיטת תנא קמא, וכפי העולה מהגמרא, שמשמעות הדין היא לגבי קבלת "מי שפרע". עוד הוא פוסק כרב אשי, שאם הפוסק הוא שליח, לא הוא ולא המשלח מקבלים "מי שפרע". השו"ע (קעה ז) הביא את דברי הרמב"ם להלכה.

מכירה בהנחה ביחס לשער כאשר מועד האספקה דחוי

עי' לעיל בדברינו על פרק ז הלכה ח (עמוד 90).

מכירה במקום היוקר לפי מחיר מקום הזול תמורת הקדמת מעות

בגמרא (עג.) מובאת ברייתא המלמדת שלושה דינים-

תנו רבנן:

המוליך חבילה ממקום למקום,

מצאו חבירו ואמר לו: תנה לי ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום.

ברשות מוכר - מותר, ברשות לוקח - אסור.

המוליך פירות ממקום למקום,

מצאו חבירו ואמר לו: תנם לי ואני אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום,

אם יש לו פירות באותו מקום - מותר, ואם לאו - אסור.

והחמרין מעלים במקום היוקר כבמקום הזול, ואינן חוששין.

בברייתא שני מקרים ובנוסף מובא בסופה דין החמרים. במקרה הראשון ראובן בעל הסחורה מצוי במקום הזול וחפץ למכור במקום בו המחיר יקר יותר. חבירו שמעון מבקש לקנות ממנו בהקפה לפי השער היקר, ללכת ולמכור בעצמו במקום היוקר, ואז לחזור ולהביא לו את הכסף^[132]. הבעיה היא שבפועל מוכר ראובן סחורה ביותר משוויה עבור איחור תשלום. מתוך כך פוסקת הברייתא שמותר לעשות כך רק אם אחריות הסחורה בדרך הלוך נותרת על כתפי ראובן. כך נחשב שמעון כשליחו וכשכירו למכור את הסחורה, וכלל אין הלוואה עד השעה בה נמכרה הסחורה, ומשעה שנמכרה במקום היוקר, כיוון שמחירה יקר, אין בעיה שיחזיר שמעון לראובן את המחיר היקר.

במקרה השני ראובן מעלה פירות ממקום זול למקום היוקר למוכרם שם. אומר לו שמעון, במקום הזול, שיתן את הפירות לו, ותמורת זה, כאשר יגיע ראובן לזמן ידוע למקום היוקר, יוכל למכור שם פירות זהים שכבר יש לשמעון שם^[133]. במקרה זה אם אכן יש פירות כאלה לשמעון במקום היוקר מותר, משום שאין כאן הלוואה אלא קנין חליפין. מיד כאשר נוטל שמעון את הפירות, נקנים לראובן פירותיו של שמעון במקום בו הם נמצאים.

מחלקה השלישי של הברייתא משמע שכאשר מדובר בחמרים הדין קל יותר (בהמשך יידון הטעם), ונחלקו המפרשים בהבנת המקרה-

לדעת רש"י, התוספות ורוב הראשונים, החמרים מקבלים מעות מלקוחותיהם במקום היוקר, כדי שילכו למקום הזול ויקנו שם במעות, ויספקו ללקוחותיהם לפי שער הזול. כמבואר לעיל, כאשר אין מדובר בחמרים, דבר זה אסור כי המעות הן הלוואה, והלווה מחזיר סחורה השווה במקום היוקר יותר מדמי ההלוואה^[134].

לעומתם, הרמב"ם מפרש שמדובר בחמרים המוכרים במקום היוקר לפי השער בו קנו הם את הסחורה במקום הזול (כלומר, ללא רווח) למקדימים הנותנים להם מעות טרם יפתחו כליהם ויתחילו למכור^[135].

הגמרא דנה מדוע במקרה של החמרים הדבר בכל זאת מותר-

מאי טעמא?

רב פפא אמר ניחא להו דמגלו להו תרעא,

רב אחא בריה דרב איקא אמר: ניחא להו דמוזלי גבייהו.

מאי בינייהו? - איכא בינייהו: תגרא חדתא.

האמוראים מסבירים שמלבד זמינות הכסף, השווה לכל לווה בריבית, החמרים מקבלי עזרה מיוחדת במסחרם שתמורתה מותר להם למכור ללקוחות במקום היוקר בתעריף של מקום הזול^[136].

עוד מספרת הגמרא על מעשה דומה-

בסורא אזלי ארבעה ארבעה, בכפרי אזלן שיתא שיתא.

יהיב רב זוזי לחמרי, וקביל עליה אונסא דאורחא, ושקיל מינייהו חמשה. –

ונשקול שיתא! - אדם חשוב שאני.

מסופר על רב, ששכן במקום היוקר (סורא) ונתן כסף לחמרים שילכו למקום הזול ויביאו לו סחורה לפי תעריף מקום הזול. מה שחשוב במעשה הוא שרב קיבל על עצמו את אונס הדרך. בפועל, רב חלק את הרווח שלו עם החמרים והגמרא מעירה שמעיקר הדין לא היה חייב לעשות כך אלא מפני שרב היה אדם חשוב, היה לו צורך להחמיר יותר.

הגמרא ממשיכה ודנה בנושא החמרים-

בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: מהו לעשות בגרוטאות כן? –

אמר ליה: ביקש רבי ישמעאל ברבי יוסי לעשות כן בכלי פשתן, ולא הניחו רבי.

המפרשים מסבירים שכאשר הסחורה היא גרוטאות (שברי מתכות) או כלי פשתן, היתרונות של החמרים בעסקה (מגלו להו תרעא או מוזלי גבייהו) אינם קיימים. לכן במקרה זה דין החמרים יהיה כדין כל אדם.

בירושלמי (פרק ה הל' ג) מובא נוסח דומה של אותה הברייתא, ומחלוקת אמוראים בפירושה-

המוליך חבילה ממקום למקום אמר לו תנייה לי ואני נותן לך כדרך שאת נותן במקום פלוני אם באחריות הנותן אסור והלוקח מותר. אבל חמרין המקבלין מבעלי בתים מעמידין להן פירות במקום היוקר כשער הזול.

רבי יודה בר פזי עד מקום שדרכו לילך ולבוא בו ביום.

רב הונא אמר נעשה שלוחו.

ודא מתיבין הונה שליח שנאנס חייב על האונסין? שנאנס פטור על האונסין! לא, פעמים מתנה שומר חנם להיות כשואל.

האמוראים מבינים שהחמרים שונים מסתם אדם בכך שהם מקבלים על עצמם את אחריות הדרך. לכן מעמיד ר' יהודה בר פזי שהדבר מותר רק אם מדובר על מקום קרוב שדרכו ללכת ולבוא בו ביום, כך שניתן לומר שגם שער היוקר וגם שער הזול הם שניהם מחירים לגיטימיים לאותו סחורה.

לעומתו מעיר רב הונא שהחמרים נחשבים כשלוחים של בעל הממון ואף שהם מקבלים על עצמם אחריות אונסים, אין הדבר קשה, שכן כל שומר יכול לקבל על עצמו אחריות מקסימלית.

הראשונים נחלקו בגדר ההיתר להקדים מעות לחמרים במקום היוקר בכדי לקבל סחורה לאחר מכן לפי שער מקום הזול. ספציפית נידונו אחריות הסחורה בדרך הלוך, והצורך לתת לחמרים תוספת מסויימת כשכר חוץ מדמי הפירות לפי השער הזול.

רש"י כותב שמכיוון שלחמרים יש תועלת ייחודית שאינה באדם רגיל (כמבואר לעיל), הדבר מותר אפילו אם אחריות המעות בדרך היא על החמרים עצמם^[137].

התוספות (עג. ד"ה "ברשות") כותבים שמה שהתירה הברייתא אם אחריות הדרך על בעל הממון הכוונה דווקא אם בעל הממון גם נותן למוליך הסחורה שכר עמלו, שאם לא כן, נמצא המוליך עמל בשל חבירו תמורת כך שלאחר שימכור (או יקנה) במקום המרוחק תהיה הסחורה (או המעות) בידו להרוויח בהם בזמן הביניים. נמצא מקבל ריבית מאוחרת. לאור הבנה זו מפרשים התוספות שהחמרים שונים מכל אדם בנקודה זו דווקא. כלומר, גם בחמרים אחריות הדרך בהלוך צריכה להיות מוטלת על בעל הממון, וכל מה שהקלה הברייתא יותר בחמרים זה דווקא לעניין מתן שכר הטרחה, שכיוון שלחמרים יש תועלת עסקית ייחודית מהעניין, זהו שכרם. לפיכך מובן מדוע רב היה חייב לקבל על עצמו את אחריות הדרך.

הרמב"ן מודה לתוספות בכך שבאדם רגיל צריך שיתקיימו שני התנאים- אחריות הדרך תהיה על בעל הממון (כמבואר בברייתא) ויתן לו בעל הממון שכר טרחתו. אלא שהוא מבין מהירושלמי שכוונת הברייתא שכאשר מדובר על חמרים, שכר טרחה חייב בעל הממון לתת להם, אך תמורת התועלת העסקית שלהם, הם יכולים לקבל על עצמם את אחריות הדרך, כשומר שכר המקבל עליו להיות חייב כשואל.

השו"ע (קעג טו) כותב כתוספות, שתמיד צריכה להיות האחריות בדרך הלוך על בעל הממון אלא שבשאר אדם יש לתת שכר טרחה ובחמרים אין צורך. בסעיף הבא (שם טז) כותב הרמ"א שאחריות הדרך יכולה להיות על החמרים, וזאת כדברי הרמב"ן.

תשלום על קישואים לפי המחיר כשהם קטנים וקבלתם גדולים לאחר זמן

עי' לעיל הלכה ג מה שכתבנו בדין תשלום מראש בזול על דבר שיהיה מוכן בעתיד (עמ' 109).